מי השלוח
וידבר ה' אל משה לאמר, נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבתם למשפחתם מבן שלשים שנה ומעלה כל הבא לצבא צבא לעבד עבדה באהל מועד וכו'. הנה בזה הסדרה נתבאר גמר המקום שהיה עליו רצון ה', ומפרשת תרומה שהוא התחלת הבנין עד הפ' הזה נמצא י"ז סדרות בגימ' טוב לרמוז על מקום טוב, וזה שנאמר (שמואל ב' ז',י') ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד, כי בהקמת המשכן ובחניות הדגלים נקבע בלב ישראל קדושה שיוכל להמשך אחר רצון הש"י, כי ביציאת מצרים לא היה רק שהשיגו הארת הש"י בראיה ולא היו יכולים להמשך אחרי רצונו כמ"ש (מכילתא בשלח פרשה ג') ראתה שפחה בים, לפי שאז היו בני ישראל תחת שעבוד שלא היה להם בחירה לילך כפי הארת הש"י. וגם במתן תורה אף שנקבע בלבם ד"ת לא היה נקבע בחוזק לעולמי עד, ובהקמת המשכן נקבע בלבם לעולמי עד, ועי"ז לא נכנסו תיכף ממצרים לארץ ישראל כי עוד לא היה נקבע בלבם קדושת ה' ואז גבר על הארץ כח משבעה עמים שנקראים פסולת משבעה מדותיו של הקב"ה. ולכן קודם מ"ת והקמת המשכן, לפי שלא נקבע הקדושה בלבם לא היו יכולים להתגבר על שבעה אומות, וקודם שנכנסו לארץ צוה הש"י שיקבעו ד"ת וקדושה בלבם למען יוכלו להתגבר אח"כ על השבעה אומות. וכמו כן מחויב כל אדם בעוד שלא יתחיל לפנות לעסקי עוה"ז צריך לקבוע בלבו ד"ת, בכדי שישאר בלבו קדושה ויוכל להתגבר אח"כ על כל דבר שיבא נגדו. ומעמידי המשכן היו גרשון קהת ומררי משה ואהרן ובניו, בני קהת הם בעלי תורה לפי שהיו נושאי הארון, שהיו יודעים משפט התורה בכל מעשה שבא נגדם, ובני גרשון הם בעלי יראה לפי שהיו נושאים היריעות שהיו כסוי למשכן כשמים, והקרסים שהיה נראים במשכן ככוכבים וזה מרמז על יראה, ובני מררי הם בעלי מצות ומע"ט לפי שנשאו קרשי המשכן שמורים על מצות מעשיות שיש לכל אחד מישראל השגה בהם, ומשה ואהרן ובניו הם אוהבי ה' שהיו משגיחים תמיד לנותן התורה וזה נקרא אהבה, ואף בכל אחד היה נכלל כל המדות טובות. אך חלק כל אחד היה בולט בו יותר מבחבירו.
תפארת יוסף
אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם וגו'.
איתא במדרש (תנחומא נצבים) מפני מה עשאן מצבה מפני שמשתמשין מדעת לדעת, מדעת משה לדעת יהושע מדעת יהושע לדעת הזקנים, ואף יהושע עשאן מצבה וכו'. כתיב (שמואל ב ז׳:י׳) ושמתי מקום לעמי ישראל וגו'. וביאור זה, כי כל היראות והפחדים נמשך מזה שישראל אינו מכיר את מקומו, ועיקר הכרתו של אדם הוא להכיר שהקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. והיינו שאצל השי"ת הוא השלימות היותר גדול ואינו צריך כלל להבריאה, ורק מצד הבריאה שהשי"ת חפץ להיטב לבריותיו הציב לבוש שיעבדו אותו, וכביכול שכבוד שמים חסר בלתי עבודת ישראל, ואחר הבירור שישראל מברר עצמו, אז מראה השי"ת שבמקום הזה שאין צריך כלל להבריאה, שזה נקרא עתיקא קדישא שם נכללו כל עבודת ישראל וזה ושמתי מקום לעמי ישראל וגו'. וכמו שמצינו אצל יעקב אבינו ע"ה שהלך בבירורים היותר גדולים, כתיב (בראשית כ״ח:י״ג) והנה ד' נצב עליו, נצב, רומז על עתיקא קדישא, וכתיב (שם) הארץ אשר אתה שוכב וגו' ואיתא בש"ס (חולין צא.) קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, וארץ ישראל רומז על עבודה, והיינו שהראה לו השי"ת שכל עבודתו נכלל בעתיקא קדישא, וזה מורה והנה ד' נצב עליו. ואצל קריעת ים סוף ג"כ כתיב (שמות י״ד:י״ג) התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום, כי שם היה קטרוג גדול מה נשתנו אלו מאלו הללו והללו וכו' כדאיתא בזוה"ק (תרומה קע:) והראה השי"ת, כי כל ישראל מקומם הוא בעתיקא קדישא, כדאיתא בזוה"ק (בשלח מח) מה תצעק אלי בעתיקא תליא מילתא. וזה מורה מאמר המדרש כשמשתמשין מדעת לדעת עשאן מצבה, היינו שמשרע"ה רצה לקבוע כל עבודתם שסבלו דור המדבר אצל באי הארץ, שהם לא יוצרכו לסבול עוד, מזה עשאן מצבה, היינו שהראה להם השי"ת שכל עבודתם נקבע אצלם ויש להם מקום בעתיקא קדישא, שלשון מצבה מורה על זה, וזה אתם נצבים היום:
איתא במדרש (תנחומא נצבים) מפני מה עשאן מצבה מפני שמשתמשין מדעת לדעת, מדעת משה לדעת יהושע מדעת יהושע לדעת הזקנים, ואף יהושע עשאן מצבה וכו'. כתיב (שמואל ב ז׳:י׳) ושמתי מקום לעמי ישראל וגו'. וביאור זה, כי כל היראות והפחדים נמשך מזה שישראל אינו מכיר את מקומו, ועיקר הכרתו של אדם הוא להכיר שהקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. והיינו שאצל השי"ת הוא השלימות היותר גדול ואינו צריך כלל להבריאה, ורק מצד הבריאה שהשי"ת חפץ להיטב לבריותיו הציב לבוש שיעבדו אותו, וכביכול שכבוד שמים חסר בלתי עבודת ישראל, ואחר הבירור שישראל מברר עצמו, אז מראה השי"ת שבמקום הזה שאין צריך כלל להבריאה, שזה נקרא עתיקא קדישא שם נכללו כל עבודת ישראל וזה ושמתי מקום לעמי ישראל וגו'. וכמו שמצינו אצל יעקב אבינו ע"ה שהלך בבירורים היותר גדולים, כתיב (בראשית כ״ח:י״ג) והנה ד' נצב עליו, נצב, רומז על עתיקא קדישא, וכתיב (שם) הארץ אשר אתה שוכב וגו' ואיתא בש"ס (חולין צא.) קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, וארץ ישראל רומז על עבודה, והיינו שהראה לו השי"ת שכל עבודתו נכלל בעתיקא קדישא, וזה מורה והנה ד' נצב עליו. ואצל קריעת ים סוף ג"כ כתיב (שמות י״ד:י״ג) התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום, כי שם היה קטרוג גדול מה נשתנו אלו מאלו הללו והללו וכו' כדאיתא בזוה"ק (תרומה קע:) והראה השי"ת, כי כל ישראל מקומם הוא בעתיקא קדישא, כדאיתא בזוה"ק (בשלח מח) מה תצעק אלי בעתיקא תליא מילתא. וזה מורה מאמר המדרש כשמשתמשין מדעת לדעת עשאן מצבה, היינו שמשרע"ה רצה לקבוע כל עבודתם שסבלו דור המדבר אצל באי הארץ, שהם לא יוצרכו לסבול עוד, מזה עשאן מצבה, היינו שהראה להם השי"ת שכל עבודתם נקבע אצלם ויש להם מקום בעתיקא קדישא, שלשון מצבה מורה על זה, וזה אתם נצבים היום:
סוד ישרים
הנה כתיב ושמתי מקום לעמי ישראל וגו' (שמואל ב ז׳:י׳) מקום הוא כשמכיר האדם שהשי"ת הוא מקומו של עולם. היינו אף שלפי סדר השתלשלות הבריאה מדרגה אחת מחייב אחרת וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה'.) גדול ה' ומהולל מאד וגו' אימתי אקרי קב"ה גדול. בעיר אלהינו וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו' היינו אף שצריך לאמרו ביום ראשון שהוא מדת הגדולה הראשונה שבמדות מ"מ עיקר הכרה במדת הגדולה הוא ביום שני כי אם לא הי' רק מדת החסד לבד הי' נראה כאלו מטבע כך ולא הי' מי שיכיר מדת חסדו ית' ובשני יען שיש בו מדת ההיפך מדת הגבורה עי"ז אנו מכירים מדת החסד לזה אומרים בשני גדול ה' וגו' אמנם כל זה הוא רק לפי תפיסת אדם אבל מצד השי"ת אין באמת שום הכרח כמו שהציב השי"ת תפיסה כזאת כך יכול להציב להבריאה תפיסה אחרת אכן מרצונו הפשוט הציב תפיסה כזו שיהי' סדר השתלשלות וכל אחד יחייב את השני ושיהי' שבת תתאה ושבת עלאה ודוקא ע"י עבודה בשבת תתאה יתכן לעלות לשבת עלאה ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו ע"כ הציב השי"ת רצון כזה שכל גדולתו יהי' ניכר דוקא בעיר אלהינו וכמבואר בזוה"ק (שם) אימתי אקרי גדול בעיר אלהינו בשעתא דכנסת ישראל בהדי' וכו' היינו ע"י עבודת ישראל דוקא יהי' ניכר גדולתו ית' ומי שהוא עובד השי"ת ומכיר גדולתו ית' רואה שפיר שהשי"ת הוא מקומו של עולם וכל הסדר שבעולם הוא באמת רק רצון הפשוט בלי שום הכרח ח"ו וממילא יש לזה האדם המכיר זאת מקום אצל השי"ת ועל זה איתא בזוה"ק (פקודי ר"ס:) מאי מעשה מרכבה דא שם מלא ואדם דרכיב עלייהו וכו' וכד אשתלים דא בדא כדין ה' אלהים שם מלא וכו' ואדם הוא יעקב אבינו דלית לי' מגרמי' כלום שכל מדתו הוא כדאיתא בזוהר חדש (פ' תולדות) יעקב ידע לי' מגו דרגא דתפארת דאיהו כליל מחסד ופחד ואקרי אמת ואחיד בה הה"ד תתן אמת ליעקב וכו' ואיך יכול להיות שניהם ביחד שהם שני הפכים כי לפי הנראה הוא חסד ופחד שני הפכים אם לא ע"י גבוה משניהם המאחד את כל המדות ולזה הוא מדתו מדת אמת כמו שנאמר תתן אמת ליעקב שהוא חותמא דגושפנקא דמלכא כדאיתא בזוה"ק (האזינו רצ"ז.) שיורד לתוך כל העולמות ומאחד כל המדות ועי"ז מראה החיבור שיש לכל המדות עם הרצון העליון ית' שהוא למעלה מכל המדות לכן הוא תפלתו תפלת ערבית דלית לה נמי מגרמי' כלום רק כנגד אברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב כי האברים ופדרים שלא נתאכלו נראין לעיני האדם שאין להם עוד שום תיקון מאחר שלא הי' יכולין לכלול באש של המזבח לזה מראה יעקב אבינו בלילה לאחר שנתאחדו שתי המדות בוקר וערב ואיך יכול להיות חיבור בין אלו שתי הפכים אם לא שהשי"ת שוכן ביניהם ומחבר ומאחד אותם ומצד השי"ת אין שום דבר משולל תיקון לכן אותן האברים והפדרים מהשני תמידין של בוקר וערב שלא נתאכלו מבערב יש להם תיקון בלילה שקרבין והולכין כל הלילה וזאת מראה יעקב אבינו בתפלת ערבית של ימי החול. אבל בשבת מראה זאת יעקב אבינו עוד מקודם הלילה בעת סעודה שלישית שבאמת הוא טוב מעיקרו כי בשבת תתאה זורח משבת עלאה ובהשורש הכל טוב מעיקרו לכן נקרא סעודה זו על שם יעקב אבינו אף שאז הוא זמן מנחה השייך ליצחק אבינו כדאיתא בזוה"ק (אחרי ס"ד:) אתערותא דאתער קב"ה ליצחק וקם ודאין וכו' וההוא שעתא בעי בר נש לאזדהרא בצלותא דמנחה וכו' אכן יעקב אבינו מראה אז בסעודה שלישית שישראל טובים הם מעיקרם ושורשם וזה הוא בשבתות של כל השנה אבל כשחל שבת במעלי יומא טבא או ביו"ט אז נתאחדו הקדושה שישראל מקדשי' לי' בהקדושה דקבוע וקיימא מצד השי"ת. ממילא גם בלא הסעודה שלישית וזהו כוונת הזוה"ק (שם) בזמנא דסליק סעודתא דשבתא מסדר פתורא ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי: